אנחנו כל כך רגילים להילחם.
מול העולם. מול הסביבה. מול הדעות של אחרים.
אבל הקרב הכי שקט, הכי מתיש – הוא זה שמתרחש בתוכנו.
המלחמה הפנימית הזו היא לא רעשנית היא מתוחכמת.
היא לוחשת לנו "את לא מספיק", "אתה לא ראוי", "חכה, תשתפר ואז תוכל לאהוב את עצמך".
היא מתחבאת מאחורי פרפקציוניזם, דחיינות, השוואות אינסופיות.
והיא גובה מאתנו מחירים כבדים: עייפות, חרדה, חוסר ביטחון… חיים שלמים שמרגישים כמו מרדף בלי קו סיום.
אבל מה קורה כשאנחנו עוצרים?
כשאנחנו משתיקים את הקול המבקר.
כשאנחנו אומרים לו – די
לא מתוך כניעה. להפך – מתוך כוח.
בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, אנחנו נושמים. באמת. אנחנו מבינים שלא כל טעות היא כישלון, שלא כל קמט הוא פגם, שלא כל רגע של חולשה הוא סימן שצריך להילחם יותר. אנחנו לומדים להיות לצד עצמנו, לא נגד.
וכשהמלחמה נפסקת – מתחיל תהליך עדין של ריפוי.
החיים הופכים לשקטים יותר, מדויקים יותר.
האהבה העצמית כבר לא תלויה בהישגים. היא פשוט קיימת. היחסים משתנים. הבחירות משתנות. אפילו המראה בעיניים שלנו משתנה.
אנחנו הופכים להיות חברים של עצמנו.
וזה, אולי, הניצחון הכי גדול שיש.
אז בפעם הבאה שאתה שומע את הקול הזה, שמזמין אותך שוב לקרב – תבחר אחרת.
תבחר חמלה. תבחר שקט. תבחר אותך.
