מגיל צעיר אנחנו לומדים להיות חזקים.
לסמוך על עצמנו, "להסתדר", לא להטריח, לא לחשוף.
אבל מה קורה כשבפנים כבר אי אפשר להחזיק?
כשמתחת לחיוך, הלב כואב?
מה עושים כשיש משהו שקורס – ואין מקום שזה יכול להתבטא בו?
להחזיק הכל לבד – זו לא עוצמה, זו הגנה
להיות עצמאי, אחראי, מתפקד – זו תכונה נהדרת.
אבל כשזה בא מתוך פחד להישען, מתוך בושה לבקש עזרה – זה כבר לא כוח, זו בדידות.
הנפש לא בנויה לשאת את עצמה לבד
היא זקוקה לעיניים רכות, למרחב בטוח, למקום שאפשר להניח בו את כל מה שהחזקנו כל כך הרבה זמן.
מה קורה כשאין מרחב כזה?
- מתחים גופניים כרוניים.
- בכי שמתפרץ בלי סיבה "מוצדקת".
- עצב עמוק בלי שם.
- תחושת ריחוק פנימי – גם מעצמך.
- עייפות לא מוסברת.
כי כשאתה סוחב את כל המשקל לבד – משהו בתוכך נשחק.
רק כשאתה מוכן להיות מוכל – אתה יכול להירפא באמת
לא כי מישהו אחר יציל אותך.
אלא כי בתוך נוכחות אמפתית – משהו בך מרשה לעצמו לנשום מחדש.
כשיש מי שרואה אותך בלי לנסות לתקן.
כשאתה לא צריך להסביר כל דבר כדי שיבינו.
כשאתה מרגיש שמותר לך פשוט להיות –
שם מתחיל הריפוי האמתי.
איך מתחילים לשחרר את הצורך להחזיק לבד?
- להודות בפני עצמך שקשה – מבלי להתבייש בזה. קושי הוא אנושי. הסתרה – היא מה שכואב באמת.
- לבחור אדם אחד שאתה מרגיש שאפשר להתחיל אתו. לפעמים מילה אחת אמיצה פותחת מרחב שלם.
- ליצור לעצמך מרחב בטוח – פיזי ונפשי. טיפול, כתיבה, תנועה, שיח אמתי – כל מה שמאפשר למה שבפנים לזרום החוצה.
- להזכיר לעצמך: פגיעות היא עוצמה. לא מי שמתחבא הוא החזק, אלא מי שמעז להיות שלם – גם עם השבר.
ולסיום – מסר ללב שלך:
אתה לא אמור להיאבק לבד.
העולם הזה מלא באנשים שצמאים לראות אותך באמת – כמו שאתה.
וככל שתסכים להניח את המסכה – תגלה שיש לך מקום.
ושיש לך מרחב לרפא, לא כמשימה – אלא כהתרחבות הלב.
