אנחנו חיים בתקופה שבה קל מאד ללכת לאיבוד בתוך שאלות של תפקוד:
מה הבעיה שלי? מה לא עובד בי? איזה דפוס תקוע לי?
מאות אבחנות, שמות, הגדרות – לפעמים גם תוויות.
אבל אולי בכלל הגישה צריכה להשתנות?
אולי במקום לשאול: "מה יש לי"?, נתחיל לשאול: "מי אני מתחת לכל זה"?
האבחנה לא תמיד מרפאת – לפעמים היא כולאת.
כמובן שיש מקום להבנה, לזיהוי, להכוונה מקצועית.
אבל כשאנחנו מזהים את עצמנו רק דרך קושי או אבחנה – אנחנו עלולים לצמצם את הזהות שלנו למה שכואב.
אנשים אומרים: "אני חרדתי", "אני תקוע", "אני בדיכאון", "אני לא יציב רגשית".
כל אלה אולי מתארים מצב זמני – אבל הם לא מי שאתה.
מתחת לכל תגובה, דפוס, סימפטום – יש מהות עמוקה, שלמה, חיה, שרק מחכה שתחזור אליה.
המעבר מתיקון לריפוי
תיקון שואל: מה לא בסדר בי ואיך אני מתקן את זה?
ריפוי שואל: מה בתוכי מבקש הקשבה, אהבה, נראות?
ברגע שאתה עובר ממלחמה בעצמך – ליחס אוהב כלפי מי שאתה גם עם הכאב – משהו עמוק מתחיל להשתנות.
ולפעמים, רק אז, נוצרת היכולת לשחרר באמת.
מי אני – שאלה שמחזירה אותך הביתה
שאלת "מי אני" היא לא שאלה פילוסופית. היא שאלה טיפולית.
היא מחזירה אותך מתחת לפחד, לאגו, לציפיות, לסיפורים.
היא מזמינה אותך לפגוש:
- את הילד שעדיין מחכה לחיבוק
- את הקול היצירתי שהושתק
- את האדם שאתה כשאף אחד לא רואה
- את האור שאתה כשאתה לא מנסה להיות שום דבר אחר
איך מתחילים לפגוש את עצמך מחדש?
להניח לרגע את השאלה "מה הבעיה בי", ולשאול: מה מבקש בתוכי אהבה?
להתבונן לא דרך עין של שיפוט – אלא דרך חמלה. כאילו אתה רואה חבר פצוע – מה היית אומר לו?
לנשום לתוך המקומות שאתה רגיל להימנע מהם. לפעמים שם מחכה התשובה שאתה מחפש.
לתת למהות שלך להוביל – לא לפחד. אתה הרבה יותר מסך הקשיים שלך.
ולבסוף – זכור:
הדרך שלך לריפוי לא עוברת דרך תיקון של מי שאתה,
אלא דרך זיכרון של מי שאתה באמת – מתחת לכל מה שנפגע, נשבר או נשכח.
וכשאתה חוזר לעצמך – גם הכאב משתנה.
לא כי פתרת אותו – אלא כי נזכרת שאתה גדול ממנו
