יש רגעים בחיים שבהם אני קולט שמשהו בי לא מסתדר. שאני פועל בצורה מסוימת, מדבר בצורה מסוימת – אבל מרגיש מבפנים כאילו זה בכלל לא אני. לפעמים אני אומר משהו, מחייך, זורם, משתף פעולה, ובאותו הרגע – עמוק בפנים – אני כבר יודע שאני לא נאמן לעצמי. כאילו אני משחק תפקיד שמישהו אחר כתב בשבילי, ואני פשוט ממשיך להגיד את השורות.
זה לא תמיד ברור למה זה קורה. לפעמים אני פשוט רוצה להימנע מעימות. לפעמים בא לי שיאהבו אותי, שיקבלו אותי, שאני "אשתלב". אבל כשאני שוכב בלילה במיטה, עם שקט וחשיכה, עולים לי לראש המון "למה": למה לא אמרתי את מה שבאמת חשבתי? למה שתקתי? למה הסכמתי למשהו שאני לא שלם איתו?
אני יודע מהי התחושה הזו – ניכור מעצמי. כאילו אני מתרחק מהמקום הכי אמתי בתוכי. וזה כואב. כי אני מרגיש שאני בוגד במי שאני, רק כדי לשרוד את הסיטואציה, את היום, את העולם, את החיים.
אבל ככל שהזמן עובר, אני מבין – זה לא שווה את זה. אני מוכן לשלם מחיר בשביל להיות אני. לא בכל מצב, לא תמיד, אבל יותר. יותר כנות. יותר אמת. יותר אני. גם אם זה אומר לא לרצות. גם אם זה אומר לא להשתלב.
אני רוצה לנהוג בהתאם למה שאני מאמין בו, למה שאני מרגיש בלב. כי רק אז אני באמת שקט. רק אז אני לא מתבייש מול עצמי. רק אז אני מרגיש שאני חי חיים שיש בהם ערך, עומק, ולא סתם מסכה.
ולפעמים, כל מה שצריך זו החלטה קטנה – לומר משהו למרות הפחד, לסרב כשלא נעים, לבחור את עצמי. לאט לאט, אני מתקרב הביתה – אל עצמי.
