לכולנו יש כוחות.
יכולות, כישרונות, רעיונות, תשוקות – דברים שרק מחכים לצאת לאור.
אבל פעמים רבות, אנחנו שומרים אותם בפנים. אומרים לעצמנו: "זה לא הזמן", "אני עוד לא מספיק מוכן", "כשיהיה לי יותר ביטחון – אתחיל".
וככה בלי שנשים לב, אנחנו צוברים פוטנציאל.
פוטנציאל שנשאר במגירה.
פוטנציאל שלא הופך לפעולה.
ופוטנציאל, כשהוא לא ממומש – עלול להפוך למשקולת.
כי פוטנציאל שאינו מתממש, לא רק שאינו מועיל – הוא מכאיב.
מה הבעיה בפוטנציאל לא ממומש?
הוא יוצר פער בין מי שאנחנו למי שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להיות.
התחושה הזו – שאני לא ממצה את עצמי, שיש בי משהו גדול יותר שלא בא לידי ביטוי – שוחקת מבפנים. היא יוצרת תסכול שקט, תחושת החמצה, ולפעמים גם בושה.
הוא מחליש את האמונה בעצמנו.
כל פעם שאנחנו בוחרים לא לפעול, לא להתנסות, לא לפרוץ – אנחנו מאותתים לעצמנו (גם בלי כוונה) שאנחנו לא מסוגלים. שזה מסוכן מדי, קשה מדי, אולי לא בשבילנו. וככל שאנחנו שותקים, כך גם הקול הפנימי שלנו נחלש.
הוא גוזל מהעולם את מה שיש לנו לתת.
כן, גם זו אחריות. כל אחד מאתנו נושא מתנה ייחודית – רעיון, כישרון, סיפור, אנרגיה מסוימת. כשאנחנו שומרים את זה לעצמנו, העולם מפסיד – וגם אנחנו.
אז למה אנחנו נשארים ברמת הפוטנציאל?
כי אנחנו מפחדים להיכשל.
כי נוח לנו בתיאוריה – היא לא מכאיבה, לא חושפת.
כי אנחנו לא רוצים להתמודד עם ביקורת, אכזבה או חוסר שלמות.
אבל האמת?
הדרך היחידה להימנע מכישלון מוחלט – היא לא לנסות בכלל.
והדרך היחידה לא להחמיץ – היא לקפוץ.
הפתרון: להתחיל לזוז – גם אם לא מושלם.
אין צורך לחולל מהפכה ביום אחד. כל ביטוי קטן של הפוטנציאל שלך – הוא נצחון.
רעיון שכתבת. שיחה שפתחת. כיוון שגיששת אליו.
כי כשאנחנו פועלים – אפילו לאט, אפילו בהיסוס – הפוטנציאל כבר לא נשאר בתיאוריה.
הוא הופך לחיים.
הכוחות שלך לא נועדו להישאר בפנים.
הם לא באו כדי לשבת על המדף, או להישאר בגדר "מה היה קורה אילו".
הם כאן כדי לגעת, להשפיע, ליצור שינוי – קודם בך, ואז גם בעולם.
כי אין דבר כואב יותר מפוטנציאל לא ממומש,
ואין דבר מעצים יותר מלגלות – שהכוח תמיד היה שם,
פשוט חיכה שתיתן לו מקום.
