יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מסתכלים במראה – ולא רואים את עצמנו. לא באמת. אנחנו רואים את כל מה שחסר, כל מה שלא מספיק, כל מה ש"צריך לתקן". אנחנו מביטים ולא רואים את האור שבעיניים, את הסיפור שהשאיר את סימניו על העור, את הדך הארוכה שכבר עשינו. אנחנו לא רואים את היופי שמסתתר מעבר למה שאנחנו רואים.
וזה כואב.
אבל יום אחד, משהו משתנה. לפעמים זו מילה טובה ממישהו זר, לפעמים זה חיבוק מילד קטן, לפעמים זה פשוט הרגע שבו נמאס לנו להילחם בעצמנו. שם, בין כל הרעש והביקורת, נולדת הבנה עמוקה: דימוי עצמי גבוה הוא לא פרס – הוא זכות. הוא לא יוהרה – הוא הכרה. הוא לא להתעלם מהחולשות – אלא לדעת שהן רק חלק קטן מהתמונה השלמה, חלק מתמונה הרבה יותר רחבה.
דימוי עצמי גבוה הוא המקום שבו אני מרשה לעצמי להרגיש שאני ראוי. לא בגלל מה שהשגתי, לא בגלל איך שאני נראה, אלא פשוט כי אני אני, מעצם היותי מי שאני. הוא המרחב שבו אני סולח לעצמי, מפרגן לעצמי, ומזכיר לעצמי בכל בוקר: אני מספיק. בדיוק כך.
רק מכאן אפשר לגדול לצמוח ולשגשג, כי אם אני כל הזמן מתעסק עם מה לא טוב, ועם מה שצריך לסדר ולתקן, אני תמיד נשאב לחיסרון שאין לו סוף.
זה לא קורה ביום. זה לא קורה בלי דמעות. אבל זה קורה. לאט לאט, כשאנחנו בוחרים להקיף את עצמנו באנשים שרואים אותנו באמת. כשאנחנו מפסיקים להשוות. כשאנחנו זוכרים שכל שריטה בלב היא עדות לאומץ, לא חולשה.
המסע הזה אל תוך עצמנו, הוא המסע הכי אמיץ שיש.
אז אם יש לך רגע של ספק, של ביקורת, של כאב – תזכור: אתה לא לבד. אתה חלק מעולם מלא של אנשים שלומדים מחדש בכל יום איך לאהוב את עצמם. והלב שלך? הוא לא פחות ראוי לאהבה. גם כשקשה. במיוחד אז.
