יש דבר אחד שאנחנו עושים כמעט בלי לשים לב – משווים כל הזמן.
את הדרך שלנו לדרך של אחרים. את הגוף שלנו לגוף שלהם. את הבית, הקריירה, החיוך, אפילו האושר.
ובתוך כל ההשוואות האלה, לאט לאט, אנחנו שוכחים יותר ויותר מי אנחנו.
יותר גרוע – אנחנו מתחילים להאמין שאנחנו פחו.
ואז, אנחנו מתחילים לבקש רשות.
רשות להרגיש מצליחים, כשמישהו אחר כבר הגיע רחוק יותר.
רשות להרגיש יפים, כשיש יופי אחר שמוכר יותר.
רשות להרגיש מספיק טובים, רק אם מישהו מאשר לנו את זה.
אבל האמת הפשוטה והכואבת היא – שזו מלחמה שאנחנו אף פעם לא מנצחים בה.
כי תמיד יהיה מישהו שמתקדם מהר יותר.
שתמונותיו מוארות יותר.
שהמילים שלו מסודרות יותר.
אבל אין – ואף פעם לא יהיה – מישהו שהוא אתה.
וברגע שאתה מפסיק להשוות – קורה משהו מופלא.
העיניים שלך נפתחות לראות את הדרך שלך, לא את שלהם.
אתה מפסיק לבקש רשות.
אתה מפסיק להוכיח.
אתה פשוט נוכח.
ואז, פתאום, אתה מגלה: שאתה לא צריך להיות כמו אף אחד כדי להיות ולהרגיש שווה.
אתה כבר שווה – רק כי אתה מי שאתה.
העולם לא צריך עוד עותק של מישהו אחר. הוא צריך אותך. בדיוק כמו שאתה.
