אנחנו חיים בעולם רועש.
מידע, משימות, מחשבות, רעשי רקע תמידיים.
הגוף פועל – אבל משהו בתוכנו הולך ומתרחק.
ובין כל הרעש – אנחנו שוכחים דבר פשוט: ריפוי אמתי מתרחש בשקט.
השקט – לא כהעדר, אלא כנוכחות
שקט הוא לא חוסר.
הוא מרחב.
הוא המקום שבו אפשר סוף-סוף להרגיש.
לא למהר, לא להסביר, לא "לטפל" – רק להיות.
ושם, כשהכל נרגע – עולה הקול הפנימי, ההוא שכבר מזמן לא הקשבנו לו.
מה מגלה לנו השקט, כשאנחנו מספיק אמיצים להיכנס לתוכו?
- את העייפות שלא העזנו להרגיש.
- את הרגשות ששידרנו החוצה דרך הגוף.
- את התשוקה שהתחבאה מאחורי התפקוד.
- את הילד הפנימי שלא הפסיק לקרוא לנו.
- את הקול הפנימי, שקט אך נחוש, שאומר: "יש עוד אפשרות".
למה אנחנו בורחים מהשקט?
כי ברגע שהשקט מגיע – עולות התחושות.
הדברים שכבר אין איך להסיח מהם את הדעת.
אבל דווקא שם, במקום הלא נוח, מתחיל שינוי אמתי.
כשאנחנו מספיק נוכחים כדי לא לברוח –
אנחנו יכולים סוף סוף לפגוש את עצמנו באמת.
מרחב שקט – הוא תנאי לריפוי, לא מותרות.
כמטפל, אני רואה שוב ושוב:
לא הפתרונות מביאים את הריפוי.
לא השיטות. לא האבחנות.
אלא המרחב.
המקום שבו מותר להיות. לנשום. להישמע.
שם, בתוך השקט – הנפש מתרככת.
החסימות נמסות.
והאדם חוזר לעצמו, לא כי "טיפלו בו" – אלא כי סוף סוף פגשו אותו.
איך יוצרים שקט מרפא בחיים העמוסים?
לכבות את המסכים – לפחות לרגע ביום
כדי לשמוע את עצמך, צריך להנמיך את הרעש מבחוץ.
לשהות עם רגש אחד – בלי לנסות להבין או לשנות,
רק להרגיש, לנשום, להיות.
לבחור מרחב תומך שקט
טיפול, מדיטציה, הליכה בטבע, מקום שמזכיר לך מי אתה.
להסכים שלא לדעת
השקט לא תמיד מביא תשובות – אבל תמיד מחזיר אותנו ללב.
ולסיום – תזכורת רכה:
העולם לא מפסיק לדבר –
אבל אתה לא חייב להקשיב לכל דבר.
לפעמים, דווקא כשאתה מפסיק לחפש את התשובות –
השקט מדבר אליך בקול רם יותר מכל רעש.
