יש בתוכנו קול אחד קטן, אך רועש.
הוא נמצא שם כמעט תמיד – כשאנחנו עומדים מול המראה, כשאנחנו שולחים קורות חיים, כשאנחנו מנסים משהו חדש.
הוא לא צועק, אבל הוא חודר עמוק:
"מי אתה חושבת שאת?"
"לא יצא מזה כלום".
"אתה לא מספיק טוב".
הקול הזה – הקול המבקר – הוא תוצר של שנים. של חוויות, פחדים, ציפיות, אכזבות, ומילים ששמענו בגיל צעיר מדי מכדי להבין שזה לא עלינו.
הוא טוען שהוא רק מנסה להגן עלינו. לשמור עלינו מפני אכזבה, מכישלון, מהשפלה.
אבל האמת היא שהוא פשוט עוצר אותנו מלחיות.
אז איך משתיקים אותו? איך משתיקים קול שהתרגלנו לשמוע כל כך הרבה שנים?
- מזהים אותו – הצעד הראשון הוא להבחין מתי הקול הזה מדבר. האם זו אני שחושבת ככה, או שזה הוא? האם הביקורת הזאת באמת שלי – או שזה קול ישן ממישהו אחר שאני עדיין סוחבת?
- מדברים אליו – כן, פשוט כך. עוצרים לרגע, נושמים, ואומרים: "שמעתי אותך. תודה שניסית להגן עליי. אבל אני בוחרת אחרת הפעם". אנחנו לא מדחיקים אותו, אנחנו לא שונאים אותו – אנחנו פשוט לומדים שלא לתת לו את ההגה.
- מחליפים שפה – במקום "אני לא מספיק טוב", ננסה "אני לומד". במקום "אני כישלון", נחליף ל"ניסיתי, ואני גאה בעצמי על האומץ". השפה יוצרת מציאות – ולאט לאט, גם תחושת הערך משתנה.
- מתרגלים חמלה עצמית – הרי לא היינו מדברים ככה לחבר טוב. אז למה לעצמנו כן? הגיע הזמן להתחיל להיות החברים הכי טובים של עצמנו – גם כשאנחנו טועים.
- מקיפים את עצמנו בקולות אחרים – אנשים שמאמינים בנו. קהילה תומכת. תכנים מעצימים. כל דבר שמזכיר לנו את מה שהקול המבקר מנסה לגרום לנו לשכוח: שאנחנו כבר שווים, גם בלי להוכיח כלום.
הקול הזה אולי תמיד יהיה שם – אבל הוא לא חייב לנהל אותנו.
הכוח לשנות את הסיפור שלנו מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקים להקשיב לקול שמקטין – ומתחילים להקשיב לקול שמחזק.
וזה קול שיש בכל אחד ואחת מאתנו.
גם בך.
