יש רגעים בחיים שבהם הכל נשרף. לא תמיד באש אמתית – לפעמים זו אש שקטה, פנימית, ששורפת מבפנים: אובדן, כישלון, אכזבה, בגידה, פרידה, התמוטטות של משהו שחשבנו שיישאר לנצח. והלב? נשאר מפויח, שבור, בלי אוויר.
באותם רגעים, קשה לדמיין שיהיה פה שוב טוב. קשה להאמין שנקום. שהעיניים יבריקו שוב, שהגוף ימצא כוח לזוז. הכל מרגיש כבד, חסר טעם, כאילו איבדנו לא רק את מה שהיה – אלא גם את עצמנו.
אבל יש משהו שלא נשרף. לא משנה כמה חום עברנו, כמה כאב. יש בתוכנו ניצוץ קטן, עקשן, של חיים. זה הקול הלוחש: עוד לא נגמר. אתה עדיין כאן. את לא רק מה שקרה לך – את מה שתבחרי לעשות עם זה.
וזה הרגע שבו מתחיל הסיפור של עוף החול.
עוף החול לא נולד מחדש כי זה קל. הוא נולד מחדש מהאפר עצמו. מהמקום הכי נמוך, הכי בודד, הכי שרוף. הוא לא שוכח את מה שקרה – הוא נושא את הסימנים, אבל בוחר לצמוח מתוכם. הוא לומד לעוף דווקא בזכות מה ששבר אותו.
להיות עוף החול של החיים שלך זה להבין שכל סוף הוא גם התחלה. זה לבחור להאמין שיש בך יותר ממה שנראה כרגע. זה להחזיק את הלב הפצוע – ולצעוד איתו בכל זאת.
להתרומם לאט, גם אם בכל פעם זה רק מילימטר. גם אם אף אחד לא רואה.
וזה קורה – ברגעים הקטנים של החיים: כשאת מחייכת שוב. כשאתה קם בבוקר למרות הכל. כשאת כותבת. כשאתה שר. כשאתם סולחים. כשאתם לא מוותרים.
אלו הם הרגעים שבהם נוצרת התחייה.
אז בפעם הבאה שהכול נשרף, תזכור: את/ה לא האפר. את/ה מי שקם ממנו.
